דן הדני

    חופשת קיץ

 

עם סיום שנת הלימודים של בית הספר, מידי שנה, היינו נוסעים לחופשת  קיץ, לבלות בכפר אצל הפריץ הפולני. למעשה, רק אימי, אחותי ואני היינו שמה כל תקופת חופשת הקיץ. אבי הצטרף אלינו בדרך כלל, בימי שישי-שבת. ויתר ימי השבוע הוא עבד.   

עבורנו הילדים, זה היה אירוע מיוחד במינו. הפריץ היה  שולח אלינו עגלה רתומה בשני סוסים גדולים וחסונים. העמסנו על העגלה כל הדרוש למשפחה, לבילוי של חודשיים ימים בכפר. בסוף, כשהכל היה עמוס ומוכן, התמקמנו בעגלה וכך נסענו אל הכפר שהיה מרוחק כ-40 קילומטר מהעיר. הנסיעה נמשכה כ- 4 -5 שעות עם עצירות מנוחה. כמובן שצריך לקחת בחשבון שכל זה התרחש, בשנות ה-30 המוקדמות של המאה הקודמת.  

                                                                                

יש לי  זיכרונות טובים מהכפר הפולני, הטיפוסי זה. זכור לי במעומעם, כשאני בן ,4-5 דרך חלון הצמוד לקרקע, מפיל לבנה בתוך מרתף, בו היו מאוחסנות ג'רות מחימר,  מלאות שמנת. אהבתי לשמוע את צליל הנשמע מפיצוץ ג'רה. כנראה, המראה של שמנת נשפכת על רצפת המרתף, הרשימה אותי. כמובן, אבי שילם לפריץ, על הנזק שגרמתי. אני קיבלתי התשלום שלי, שמגיע לי.

כשבגרתי ועברתי את גיל ה-10, נהגתי לבלות ימים שלמים עם הבנים של הפריץ. יצאתי איתם לשדות, לקצור צמחיה לפרות. עבדתי גם ברפת שהייתה במשק של הפריץ. הרפת לא הייתה אוטומטית, כפי שיש היום. כשהגיע זמן לאכול ארוחת הצהרים, לא הלכתי הביתה, אלה הצטרפתי אליהם לאכול איתם בביתם. האימה של הבנים, העמידה  על השולחן,  סיר ברזל ענק, מלא בתפוחי אדמה מבושלים. לידו, שמה גוש חמאה כפרית וג'רה עם שמנת שכל אחד, מזג ממנה כוס לעצמו. אחרי מנוחה קצרה יצאתי איתם  שוב לשדה, לבצע עבודה אחרת. זכור לי את הפעם הראשונה שאמרו לי לקחת סוס עם עגלה ולצאת לבדי לחלקה מסוימת, לקצור תלתן עבור הפרות.

 

אני הרגשתי, שאבי היה שבע רצון מעבודתי בחקלאות עם הבנים של הפריץ. אני בטוח שחשב שאפשר יהיה לנצל את הידע  שלי שאני רוכש, לקראת העלייה לפלשתינה.

   

​