עובדי כפיה, עבור בית חרושת ביסינג, בראונשווייג 33
אחרי שבוע ימים במחנה אושוויץ-בירקנאו, אספו אותנו וערכו מסדר כללי ושוב עשו סלקציה לניפוי חלשים, בחרו כ-1300 איש, לעבודה בתנאיי כפיה, עבור התעשייה הצבאית הגרמנית, במפעל של חברת ביסינג-ורקה. בימי שלום, המפעל ייצר מכוניות ומשאיות מכל הסוגים. בימי המלחמה הנוכחית, המפעל ייצר טנקים מסוג "טייגר" המפורסמים עבור הצבא הגרמני.
מחנה הריכוז של בראונשווייג
אני סיפרתי קודם, שאחרי שישה הימים הראשונים שלי במחנה באושוויץ-בירקנאו, נבחרתי להיות אחד בין 1350 איש, שנבחרו לעבודות כפייה, במפעלי ביסינג וורקה בבראנשווייג והסביבה. במפעלים אלה יצרו בימי השלום, מכוניות ומשאיות. בימי המלחמה גם יצרו טנקים, ה"טייגר". הקבוצה שלנו הועברה בבירקנאו לצריף אחד גדול. לאחר כמה ימים, בערך באמצע חודש ספטמבר 1944,נשלחה קבוצה ראשונה של 350 איש, למחנה של המפעל בבראונשוויג.
חודש לאחר מכן, באמצע חודש אוקטובר, לפני שנשלחה קבוצה שניה, של כ-500 איש בערך, ביצעו הגרמנים סלקציה נוספת. קשה לי לכתוב עליה. אבל בסלקציה זאת, בחרו בי לעבור לקבוצה קטנה. היה עלי להצטרף אליה שעמדה בצד. לא ידעתי מה אני עושה וגם למה אני עושה. התחלתי ללכת לכיוון הקבוצה הזאת. מחשבות שונות עלו לי בראש כולל, שאני נמצא במחנה אושוויץ- בירקנאו וזה מסוכן ביותר להיות כאן. אולי המקום אליו כרגע נבחרתי, יהיה יותר טוב?
אני לא יודע למה. אבל דחף בלתי מוסבר גרם לי לעזוב את הקבוצה שכרגע הגעתי אליה והתחלתי להתגנב חזרה לשורה, בה הייתי קודם. מזל שלא שמו לב ואף אחד לא הגיב. היום, כרגע , זו פעם ראשונה שאני מרשה לעצמי לשחזר רגעים אלה. אנחנו לא ידענו בעצם שהקבוצה הקטנה עומדת להישלח למחנה ההשמדה.
חזרתי לשורה בה הייתי קודם. נשארתי באושוויץ כ-חודשיים נוספים עד שבתחילת נובמבר 1944, נשלחה הקבוצה השלישית, האחרונה של כ-250 איש ואני ביניהם, לבראונשווייג. אני חייב לציין, שלפני כל משלוח לבראונשווייג, הקבוצה עוברת סלקציה. לפעמים, את הסלקציה ביצע דר' מנגלה עצמו. סלקציות אלה ביצעו הנאצים, לדילול היהודים "שלא שווים לעבודות בכפיה".
באושוויץ בירקנאו, עשו סלקציות כבשגרה. המשרפות עבדו 24 שעות ביממה, היה צורך מידי יום ביומו לספק קורבנות חדשים. אכן, בסלקציה זו עם דר' מנגלה אני השתתפתי. עברתי בה ניסיון קשה, כולל שאלה שהצגתי לו. להפתעתם של צוות יחידת ה-SS, ששמרה עליו בזמן הסלקציה. את הסיפור הזה, אני מספר כאן בהמשך.
הגעתי לבראונשווייג בתחילת נובמבר 1944. התנאים בו היו גרועים מאוד. גם הקור העז של החורב של שנה 1944. במחנה, היה צריף גדול ובו אולם גדול. שהו בו אנשים, שטרם הועברו לעבודה בבתי החרושת של החברה. באולם היו שולחנות ולידם ספסלים. כל עוד היינו במחנה זה, ישנו על הספסלים. לא היו מיטות. הקור היה מציק נורא. לא נתנו לנו בגדי חורף, גרביים, נעליים או שמיכות לכיסוי בלילות. לרבים קפאו אצבעות רגליהם. לעיתים בלילות התעוררנו בבהלה מצעקה נוראה של אחד הקורבנות. למסכן שצעק, קצות האצבעות היו קפואות ברגליו . כל עוד עכברוש נגס באצבעותיו באזור הקפוא, הוא לא הרגיש. אבל, כאשר העכברוש הגיעה ונגס בשטח הלא קפוא – האיש, התעורר מכאבים ומדמם.
גם הפעם אני מציין שהיה לי שוב מזל. באחד המקומות של המחנה, מצאתי חלק של שק מלט ריק, שהיה מנייר . השק הזה, עשוי מכמה שכבות של נייר עבה. עטפתי בו את כפות הרגליים וכך מנעתי קפיאת אצבעות רגלי.
למזלי, אחרי כמה ימים, הועברתי למחנה עבודה בעיירה, פשלדה.
.Karl Liedke Sept 1944 First Group of 350 prisoners
October Second Group 0f 500 prisoners
November Third Group of 350 All together 1200 prisoners
I was within the third group Burkenau I was since 28 August 1944 – Middle of November 1944