top of page

1-2-1-6      שמי דן הדני מקודם, דונק זלוצבסקי 
  

image (4).png

בקהילה היהודית המקומית בלודז', אני  רשום, כאשר מתחת האות ד' היה קמץ. לפי  מבטא האשכנזי, ביטאו  את שמי דון. אולם, ידעתי שהברה עברית, בסגנון הספרדי, מבטאים "דן".  בפולין, בעיר לודז, בעירייה הייתי רשום בשם - "דונק".  שם  משפחה שלי  היה - זלוצבסקי. ממש שם פולני. אם שם משפחה זה, הגעתי ארצה. 

 

סיבות שונות גרמו, לשנות שם משפחתי. אחת הסיבות הייתה, פשוט רציתי להשתרש  במדינה, במולדת החדשה שלי. סיבה  נוספת הייתה, שהצברים של הישוב ועולים שבאו  מארצות רבות ששירתו איתי בחיל הים, לא ידעו לבטא את שמי הפולני. לכן קראו לי בשמי הפרטי "דן" בתוספת אות חיבה "י" – קראו לי "דני". שוכנעתי גם בהשפעתו של דוד בן גוריון, מייסד המדינה, ששכנע את חיילי צה"ל, לעברת את  שמם  הלועזי  המסובך. לי  זה היה  קל.

היות וכולם קראי לי "דני",  הוספתי  דגש עם האות ה' לשמי הפרטי "דני", כך יצרתי את שם המשפחה החדש – "הדני".

משפחתי מצד אבי, הייתה מרובת ילדים. משפחתו הייתה משפחה דתית,  טיפוסית של אותה תקופה של מזרח אירופה.  לא היה לנו קשר מיוחד עם הדודים והדודות. גם את סבא וסבתא פגשתי לעיתים רחוקות מאוד.

לעומת זה, משפחתה של אמי , כמעט לא הכרתי. הם גרו בוינה שבאוסטריה. אמי נולדה שם. לפני מלחמת העולם הראשונה הם עברו לגור בפולין בעיר דרוחוביץ שהינה  רחוקה מאוד מהעיר לודז' בה גרנו. שלוש שנים לפני המלחמה, הם עברו לעיר קראקוב וכאן ביקרנו אותם  רק פעם אחת. מרחק רב בין הערים לא אפשר ביקורים תדירים. 

אבי, היה מטבעו שובר מוסכמות. כשהיה צריך להתגייס לצבא הפולני, הוא בחר דווקא לשרת בצבא של גנרל האלר, הוא היה ידוע כאנטישמי במלוא מובן של המילה. למרות זאת, הוא התנדב והתקבל שם יפה. יחידתו שירתה באזור העיירה דרוהוביץ ושם אבי הכיר את אמי. כאשר מלחמת העולם הראשונה הסתיימה, אבי השתחרר מהצבא. התחתן עם אמי ולקח אותה לעיר הולדתו – לודז.

 

משפחתי סיגלה את הלך הרוח של התקופה, ששררה בקרב הצעירים של יהדות פולין. קידמה הגיעה לפולין אחרי מלחמת העולם הראשונה, וכך גם המרד של אסימילציה*, חדרו לא רק ליהדות של פולין אלה ליהדות של אירופה כולה. בעיקר כי הצעירים עזבו את הכפרים והגטאות. אסימילציה גרמה אפיקורסיות, שינוי ביגוד, צורה וגם התפתחות הנפש.  בהיותי ילד בן 4 - 5 , זכורים לי מראות, בשבתות אסור היה לנו להדליק את אור חשמל בדירה. ישבנו בחושך עד צאת השבת, אחרי הדלקת נר ההבדלה. לעומת זאת, שנים ספורות לפני המלחמה, הותר  לנו לאחותי ולי, להדליק תאורת חשמל. הכשרות נשמרה בבית בקפדנות, אולם אחרי כמה שנים, לפני מלחמת העולם השנייה, מחוץ בית, לא הקפידו כל כך. 

הבית שלנו היה פתוח. אני נזכר איך התאספו אצלינו אנשים, לעיתים  קרובות, חברי המפלגה התאספו בערבים בביתנו,  אבי היה חבר פעיל במפלגת פועלי ציון. זכורים לי הוויכוחים הפוליטיים על הנושאים הבוערים של אותם הזמנים. הדירה הייתה עמוסה חברי מפלגה רבים. במיוחד זכור לי כילד ששמעתי את הוויכוח הסוער על המשפט של הרופאים המנוהל ברוסיה הסובייטית של סטאלין.

 

בילדותי, למדתי משחק שח. יחסית לגילי באותם הימים, בן 7 - 8, שיחקתי לא רע.  לא פעם ניצחתי שחקני שח מבוגרים. אבי נהג לקחת אותי להכשרות, קיבוצים, לקראת עליתם ארצה. לפעמים בשבתות אבי נהג לקחת לגן העירוני שם נהגנו לשחק. הגן הציבורי הזה הוא ענק ויפה מאוד, נמצא במרכז העיר לודז. הוא מגודר, סביבו גדר ברזל יפה בסגנון צרפתי. קיימים רק ארבעה שערים רחבים, למעבר סוסים ועגלות, אולם בדרך כלל. השערים האלה היו נעולים  רק שער אחד היה פתוח למעבר בני אדם. 

שבת אחת בעת משחק השח, התפרצה לתוך הפארק, קבוצה של צעירים פולנים, חמושים בעלות ובאגרופנים. הם ביצעו פוגרום ביהודים שהיו בפארק. ראיתי קבוצת תלמידים, לבושי מדים וכובע עם סמל של בית ספר יהודי, תיכון.  היינו ישובים במרחק לא רב, כשקבוצת הפושעים הפולנים, התפרצה לתוך הפארק ותקפה את התלמידים היהודיים  ראיתי איך תלמיד אחד מקבל מכת אגרופן בלסת שלו, הלסת התפרקה מפניו. אסון גדול יותר, שגרם למותם של כ-20 יהודים צעירים קרה, בגלל השער הצר היחיד, שהיה הפתוח, דרכו הקורבנות ניסו לברוח. דוחק של הבורחים המבוהלים שניסו לברוח דרך השאר הצר, רמסו את אלה שנפלו ארצה במנוסתם מהבריונים.           20230314

bottom of page